ט"ו באב יום האהבה, האמנם אהבה? ומהי בכלל אהבה? ואיפה אפשר למצוא אהבה? נתקלתי לא מזמן במשפט: "עניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא עניין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שעניין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים." רב"ש, שלבי הסולם, "מה לדרוש מאספת חברים" וחשבתי לעצמי שאכן זו האהבה האמיתית שאנו כחברה צריכים לשאוף אליה.
אנחנו רגילים לדרוש מהאחרים שיאהבו אותי, מבן זוגי שיאהב אותי. האם אנחנו באמת יכולים לגרום להם משהו שאני לא דורשת מעצמי? אם נשנה תפיסה, נדרוש מעצמנו שנאהב אותם שנעשה את השינוי בעצמנו, לא בהם האם זו לא הדרך הנכונה? אם נהיה כנים עם עצמנו ונודה בתוכנו שלא נוכל לשנות באמת את האחרים, רק את עצמנו נוכל לשנות, האם זה לא יהיה הצעד הראשון בדרך לאהבה? אז למה האנרגיה המבוזבזת הזו של דרישה מאחרים שיאהבו אותי? בואו נשקיע אנרגיה במקום שיניב תוצאות – בלאהוב את האחרים. סביר להניח שכשנרגיל את עצמנו לאהוב את האחרים הם שירגישו באהבתנו יפתחו את ליבם גם אלינו.
אני מתבוננת על כל מה שקורה כעת בעם ומתקשה לראות אהבה, אני רואה שנאה תהומית ושואלת את עצמי איפה האהבה? וזה מעורר אותי לעשייה של עוד ועוד אהבה כלפי כולם. לבדוק באמת מה יעשה את האחר מאושר ומתוך אהבה לספק לו את מה שהוא נצרך, לתת לו מילה טובה, חיוך, תקווה, חמלה – אהבה.
לאהבה יש תכונה מופלאה של התפשטות מאדם לאדם. אם אני עכשיו אפזר מחשבות של אהבה, מילים של אהבה, מעשים של אהבה הקרובים אלי ידבקו באהבה ואף הם יתחילו לפזר אהבה בסביבתם. מעגל ועוד מעגל ידביקו זה את זה באהבה וזה יתפשט כאש האהבה בשדה המשותף שיוצף באהבה. והנוהג של שנאה יתחלף באהבה ונוכל לבנות פה מדינה של איש את אחיו יאהב ולא נצטרך להגיע ליום אהבה אחד בט"ו באב כל יום בשנה יהיה יום של אהבה.
