חיפשתי בגוגל את צמד המילים "מצלמות אבטחה", וחשכו עיני. מצלמות האבטחה נמצאות בכל מקום ומקום ממוסדות חינוך, בבית השכנים, בכבישים, בבתים, ועד למכוניות, איפה לא?!
ממש מזכיר לי את הסרט "המופע של טרומן" שמגלה אדם שחייו מצולמים ומתועדים לסדרה משגשגת ללא ידיעתו, וכשזה נודע לו, חייו נהרסים.
מה קורה לנו? זו השאלה שלא מפסיקה להטריד אותי. לאן הגענו? מה קרה לבתים הפתוחים לרווחה לשכנים, מכרים, חברים , הכול פתוח וגלוי אחד בוטח בשני ללא שום חשש? כך היה אצל סבתא בבית, כל כך אהבה את זה. גם אמא מספרת , נזכרת בימים ההם שגדלה בתור ילדה בתקופה אחרת, שהתחושה הכללית הייתה של דאגה הדדית עם הרבה רצון טוב לעזור אחד לשני, וכך גם אני זוכרת. כשהייתי מגיעה לביקור בארץ החום, ולא של הטמפרטורה בחודשי הקיץ, אלא מן האנשים, היה כל כך נעים ומחבק. משהו שכל כך אפיין את הישראלים ובטח ובטח שלא היה קיים במדינה הקרה והמנוכרת בה נולדתי. נכון, יש ניצוצות פה ושם של עזרה הדדית, התנדבות דאגה לשעת צרה בעיקר. אבל התחושה הכללית הרווחת היא של ניכור, דאגה לעצמי בלבד, המון שנאה וחוסר אמון מוחלט.
אז איך הגענו למצב שכמעט בכל מקום מוצבת לה מצלמת אבטחה? איך הגענו למצב ששולחים את ילדנו למוסדות חינוך עם חשש בלב? איך הגענו למצב שכל כמה זמן מדווחים על עוד התעללות אם זה אישה, ילד, פעוט ואפילו חיות?
לאן הגענו??
מצלמות האבטחה רק מעידות על כך שאמונה כבר ממזמן נעלמה מחיינו. חושבים שהיא יכולה להגן באופן זה או אחר על ילדנו או עלינו המבוגרים. אך למעשה שום מצלמה לא תעזור, גם אם נכניס עשרות כאלה בכל מקום.
קראתי בבלוג http://laitman.net/ ואני מסכים כי ללא צל של ספק מה שחייב להשתנות זה היחסים בינינו! כשנפנים זאת ונרצה בכל ליבנו להתחיל להאמין אחד בשני, להתחיל לעזור זה לזה מכל הלב , להפסיק לחשוב על טובתי בלבד ולהתחיל לחשוב על טובת הזולת נוכל להיפטר מכל המצלמות ההזויות הללו, כי אמונה הדדית כבר תהיה טמונה בנו חזק חזק.