תקופות החופש הגדול שחוויתי בילדות השאירו בי זיכרונות של עצמאות, עשו טעם של עוד. הם בנו בי בין היתר את היכולת לחוש את ההנאה בחיים מהיכולת שלי לבחור ולהגשים מה שרציתי אני עצמי, בלי קשר למה שהיה רצוי או מקובל בעיני הורי או בעיני החברה. זו היתה למעשה התקופה היחידה בימי ילדותי בה חשתי שאני יכולה לעשות כמעט ככל העולה על רוחי.
במבט לאחור, היכולת לבחור לעסוק במה שמהנה אותי לא ממש היתה קיימת אז. הורי הם שקבעו מתי אכנס לגן, מה אעשה בשעות שלאחר סיום הלימודים בבית הספר, מתי אלך לישון, מתי אוכל להיפגש עם חברים, ומה לא. ה"שיטה" הזו, בה סדר יומי ומהלך חיי מוכתבים לי מראש, הופנמה אצלי עד כדי כך שהיתה נראית לי טבעית. מה שכביכול בחרתי בעצמי בגיל ההתבגרות למשל, את מגמת הלימוד בבית הספר, גם היא היתה תוצאה ממה שהחברה העריכה ונתנה לה קרדיט, אלא שבהיותי שבויה בצורה לא מודעת בלרצות את הסובבים אותי לא הצלחתי להבחין בזאת.
בהגיע החופש הגדול, הרגשתי מצד אחד שזו ההזדמנות שלי לעשות את מה שאני רוצה ואוהבת. מצד שני, בתוככי תוכי הרגשתי בצורה בלתי מודעת, שאין לי את הכלים לעשות זאת כי לא התנסיתי בכך. בפועל, העדפתי לפעול על פי רצונותי בצורה עצמאית קיצונית, כנראה כדי לכסות על הפחדים הלא מודעים שנבעו מחוסר הניסיון בהתנהלות עם חופש. התוצאה היתה שאכן הצלחתי ליישם את מה שבחרתי, אלא שההנאה מהבחירה לא תמיד היתה בשיאה. הסיפוק מהיכולת להגשים את רצונותי היה רב, אלא שהדרך בה הגשמתי אותם לא תמיד נעמה לי. במבט לאחור ואחרי שיחה עם ערן שיוביץ, קל להבין זאת, אם לקחת בחשבון שהתמקדתי בהשגת המטרה כאשר האמצעים להשגתה נראו לי זניחים, לעומת הגשמתה. השגת המטרה, נראתה לי באופן לא מודע כדבר המאפשר לי הגשמת האני.
