מגלות לגאולה

בימים אלו, ימי בין המצרים אנחנו עדים למצבים מאוד לא פשוטים. ההרגשה במדינה כמו ברכבת שדוהרת במדרון ואין מי שיעצור אותה. נהג הקטר עזב את מקומו ואין תחליף. ההפגנות הבלתי פוסקות לא עוצרות ואופן הביטוי שלהם מקבל צורה ומראה לא בין הנעימים ולעתים פרובוקטיביים. הרחובות גואשים, הממשלה מחלקת כסף ואף אחד לא מרוצה. תחושת תוהו ובוהו  לחלוטין. לאן פנינו? 

אני יוצאת אל הרחוב, נכנסת לסופר, פוגשת את עם ישראל במלוא חוצפתו, תורים לא שומרים מרחק, לחץ, סטרס והרגשה אחת ממלאת אותי – הביתה! שם יש עוד מעט שפיות, התחשבות ודאגה. מה יהיה? בדרך כלל הישראלי עונה על השאלה באופן מאוד ידוע מראש, יהיה טוב. והיום? אף אחד לא בטוח. לא רק בזה שיהיה טוב אלה אפילו מתי מסתמן השינוי המיוחל. ככה אנחנו רואים את עצמנו? את המורשת הזאת אנחנו משאירים אחרינו? דור ללא עקרונות, חסר סבלנות ורגישות?

הרחובות גואשים

אולי אפשר אחרת? אולי עדיף לנו לנסות לשנות את המצב. אחרת בעולם ילך לאבדון וודאי. לפני כ-100 שנים העולם חווה מלחמת העולם הראשונה שהשאירה אחריה מיליוני פצועים, נכים, מתים ואבודים. הילדים גדלו ללא אבות, ברחובות היה נשק חם וחיילים משוחררים ללא תעסוקה לא נמנעו מלהשתמש בו. חוסר יציבות כלכלית, פוליטית ואנושיות הביאו למצב בו הרועה הרים את ראשו במלוא הדרו. המלחמה הבאה לא איחרה להגיע. ושוב סבל, כאב, הכי, רעב, מוות.

האם לא למדנו לקח? כמה עוד סבל ודמעות האנושות צריכה לחוות? בין המצרים אולי מעצים את החוויה, הזמנים לא פשוטים עוברים עלינו אבל לאחר מכן מגיע עוד חג, ט"ו באב, חג האהבה. אולי נצא להפגין אותה ברחובות? במקום שנאה, כאוס וזלזול. תארו לעצמכם כרזה כזאת: בואו להפגנות ענק המתקיימת בכל רחבי הארץ שלנו, ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. התנאי להשתתפות – רצון להפגין אהבה, אדיבות, כבוד הדדי ושמחה יתרה. כמה אנשים ישתתפו לדעתכם?

אני באה.

Close